החלטה בתיק בש"פ 2201/11

           זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.3.2011 (כב' השופט צ' קאפח), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של אינוס, בעילה אסורה בהסכמה, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה (במקרים רבים), וכן בעבירה של מעשה סדום. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, יליד 1971, והמתלוננת, ילידת 1987, הם בני דודים ומשפחותיהם התגוררו בדירות סמוכות בתל-אביב בין השנים 1998 ל-2005 או בסמוך לכך. במהלך תקופה זו ביצע העורר, על פי הנטען, בתדירות כמעט יומיומית עבירות מין שונות במתלוננת בדירתה, בדירתו, או ברכבו.

           בשנת 1998, או בסמוך לכך, בהיות המתלוננת כבת 12, נהג העורר לשוחח עמה שיחות בעלות אופי ארוטי וניסה לשכנע אותה כי מוטב לה להתנסות מינית עם אדם קרוב. בתוך כך נהג העורר לחבק ולנשק את המתלוננת, ללטף את חזה, וכן דרש ממנה לחשוף אותו בפניו. בשנת 1999, או בסמוך לכך, החדיר העורר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, והמשיך לעשות כן בהזדמנויות רבות. כשנה לאחר מכן ובמהלך השנים הבאות, נהג העורר לחכך את איבר מינו בין רגלי המתלוננת מתחת לבגדיה עד הגיעו לפורקן מיני. על כך חזר העורר בהזדמנויות רבות במהלך התקופה האמורה ובין היתר כשנכנס לביתה בעת ששהתה בחופשות מבית הספר. בשנת 2001, או בסמוך לכך, וכן בשנים שלאחר מכן, נהג העורר לשכב עירום לצד המתלוננת, ודרש ממנה לגעת באיבר מינו ולהשמיע קולות (גניחות) עד שהגיע לפורקן. באותה שנה, וכן בהמשך, נהג הנאשם להתקלח עם המתלוננת תוך שהוא מבקש ממנה לגעת באיבר מינו עד שהגיע לפורקן. כן ביצע העורר באותה שנה מעשה סדום במתלוננת, בכוח, בעוד שהוא שוכב מעליה ונוגע בחזה, חרף תחינותיה כי יחדל ממעשיו. העורר ניסה לחזור בהזדמנויות שונות על מעשה זה, אך נוכח התנגדות המתלוננת הגיע לפורקן תוך חיכוך איבר מינו בין רגליה. בהמשך לכך, במועד לא ידוע בשנים 2001-2002, דרש העורר מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי, על אף שהביעה את סלידתה מכך. בשנת 2002, או בסמוך לכך, ליקק העורר את איבר מינה של המתלוננת תוך שדרש ממנה להשמיע קולות גניחה. כמו כן, במספר הזדמנויות בשנת 2002, או בסמוך לכך, תפס העורר את המתלוננת בכוח, הפילה ארצה, הפשיטה, ושפשף את איבר מינו בין רגליה עד שהגיע לפורקן, וזאת חרף התנגדותה ובקשתה שיחדל ממעשיו. עוד נטען בכתב האישום, כי במספר רב של הזדמנויות במהלך התקופה הנזכרת בכתב האישום, ובעת שהסיע את המתלוננת ברכבו, נגע העורר באיבר מינה וביצע מעשה אוננות בפניה.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בפתח החלטתו מיום 10.3.2011, תיאר בית המשפט, בהתבסס על הודעותיה של המתלוננת, את האירועים אשר קדמו להגשת כתב האישום. בתוך כך, עמד בית המשפט על העובדה שלאחר נישואיה התקשתה המתלוננת לקיים יחסי מין עם בעלה, ומשסיפרה לבעלה את אשר עשה בה העורר יצר הבעל קשר עם העורר והגיע עמו להסדר לפיו שילם העורר פיצוי כספי (אשר לטענתו עומד על סך של 200,000 ש"ח), והתחייב שלא לבקר עוד בבית הוריה של המתלוננת. המתלוננת, מצידה, התחייבה שלא לפנות למשטרה. אולם, העורר הפר את התחייבותו והמשיך לעמוד בקשר עם הוריה של המתלוננת, והיא, אשר התקשתה לקבל מצב זה, סיפרה להוריה את אשר אירע, מה שהוביל בסופו של דבר להגשת התלונה וכתב האישום.

           לגופו של עניין, קיבל בית משפט קמא את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, בקובעו כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר, נוכח ההתאמה שמצא בין גרסת המתלוננת ובין הודאת העורר. אשר לסוגיית החלופה קבע בית המשפט כי לכאורה ניתן לשחרר את המשיב "לחלופה אשר תאיין את מסוכנותו במובן הצר של המילה", בעיקר נוכח משך הזמן הארוך (שש שנים) שחלף מאז ביצוע אחרון המעשים המיוחסים לו וכן נוכח העובדה כי העורר לא ביצע מעשים דומים כלפי קטינות אחרות. אולם, לגישתו אין לעשות כן בנסיבות המקרה דנן. לתמיכה במסקנה זו ציין בית המשפט את התרשמותו של שירות המבחן, העולה מתסקיר המעצר, לפיה לא ניתן לשלול סיכון מצד העורר לביצוע עבירות מין נוספות כלפי קטינות אחרות. התרשמות זו התבססה במידה רבה על עיוותי החשיבה של העורר שהתבטאו בין היתר בתפיסתו את היחסים בינו ובין המתלוננת כהדדיים; על דפוסי התנהגותו שהתאפיינו בתכנון, פיתוי והסלמה; וכן על החשש ששחרורו יגרום למתלוננת פגיעה נפשית נוספת. עוד הדגיש בית המשפט בהקשר זה כי המתלוננת זכאית לכך שקולה יישמע באמצעות קצינת המבחן "לא בבחינת שאיפת נקם, אלא בבחינת זכותה שלא לעבור ייסורי נפש נוספים מעצם היות [העורר] משוחרר".

           על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי "בחלוף הזמן יוכל [העורר] לפנות בבקשה לעיון חוזר, בגדרה ייבחן בשנית מצבה הנפשי של המתלוננת".

3.        מכאן הערר שבפניי, בו מלין העורר על קביעותיו של בית משפט קמא בעניין קיומה של תשתית ראיות לכאורה כמו גם על הקביעה כי אין לשחררו לחלופת מעצר. במישור הראייתי מעלה העורר טענות המתמקדות בעיקרן במועד תחילת המעשים, תדירותם ואופיים. העורר טוען כי שגה בית המשפט בקובעו כי המתלוננת הייתה כבת 12 במועד תחילת המעשים המיניים. לגרסתו, הנסמכת בעיקר על פרשנות לאמרותיה של המתלוננת, הייתה היא כבת 14-15 בעת תחילת המעשים. העורר מוסיף וטוען כי יש חוסר עקביות בגרסת המתלוננת לעניין זה וכן בכל הנוגע לתדירות בה בוצעו המעשים המיניים בכלל, ומעשי הסדום בפרט. עוד טוען העורר כי גרסת המתלוננת באשר למעשי הסדום הינה חסרת שחר וכי כל שעשה בהקשר זה היה לחכך את איבר מינו בין רגליה. פרט מהותי זה, כך סבור העורר, מקעקע את התשתית העובדתית עליה נסמכה המדינה בבקשתה.

           אשר לסוגיית החלופה טוען העורר כי שגה בית המשפט באמצו את האמור בתסקיר שירות המבחן לעניין מסוכנותו. הוא סבור כי תסקיר המעצר מדבר בשני קולות. מחד גיסא צוין בו כי העורר נוטה להשליך את האחריות להתנהגותו המינית על המתלוננת, ומאידך גיסא צוין כי הוא תופס את עצמו כאחראי למה שאירע נוכח פערי הגילאים ביניהם. כן טוען העורר כי שירות המבחן התעלם מן החרטה הכנה שהביע בהזדמנויות שונות ומדבריו המלמדים כי הפנים את חומרת המעשים המיוחסים לו. עוד טוען העורר כי מאמרותיה של המתלוננת עולים סימנים מובהקים להדדיות הקשר, לרצונה של המתלוננת ביחסים ולכך שהוא מעולם לא כפה עצמו עליה. העורר שב ומדגיש בהקשר זה את טענתו לפיה גילה של המתלוננת בעת ביצוע המעשים היה מבוגר מכפי טענתה. לפיכך, סבור העורר, כי טיעונו בדבר קיומו של קשר הדדי בינו ובין המתלוננת "איננו משולל יסוד, ובוודאי שאין בו כדי ללמד על הסיכון הצפוי מהעורר אם ישוחרר לחלופת מעצר". העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא משלא נתן דעתו לקשיים העולים מהתייחסותו של שירות המבחן למפקחים שהוצעו, והוא מדגיש כי היה זה בעלה של המתלוננת אשר ביקש להשתיק את הפרשה, ולא הוריו שלו. על כן, סבור העורר כי שגה שירות המבחן בקובעו כי בני משפחתו אינם מתאימים לשמש כמפקחים "על רקע הדפוסים המשפחתיים המאופיינים בחוסר גבולות, טשטוש והסתרה", העלולים לפי גישה זו לאפשר לו להמשיך בהתנהגות העלולה לגרום פגיעה נפשית במתלוננת.

           העורר מוסיף וטוען כי פרק הזמן הרב אשר חלף מאז בוצעו המעשים, יש בו כדי להקהות את מסוכנותו, מה גם שבכל הנוגע למתלוננת ניתן להקטין את החשש באמצעות בחירת חלופה המרוחקת ממקום מגוריה. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בייחסו משקל מכריע לתחושותיה הסובייקטיביות של המתלוננת, אשר נלמדו מתוך התרשמותו המוטעית של שירות המבחן. לטענתו, פניית המתלוננת למשטרה נבעה למעשה מלחצים חיצוניים של אמה, ובפרט מחוסר נוחותה לשהות במחיצת העורר לאחר שהיא ובעלה החלו לסחוט אותו ולדרוש ממנו סכומי עתק. עוד מוסיף העורר בהקשר זה כי אילו הייתה המתלוננת זקוקה לשיקום, היא לא הייתה משקיעה את כספי הפיצוי בנסיעה זוגית לשוויץ, כפי שעשתה. דברים אלו מלמדים, לשיטתו, כי בית המשפט הפריז בהערכתו את קשייה הנפשיים של המתלוננת במצב הדברים הנוכחי. לבסוף טוען העורר כי שגה בית המשפט בהתעלמו מהמצב הנפשי הקשה אליו נקלע בתא המעצר, מנסיבותיו האישיות, ומן העובדה כי עד למעצרו עבד לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו וניהל אורח חיים נורמטיבי.

5.        דין הערר להידחות. אשר לטענותיו של העורר במישור הראייתי, כלל ידוע הוא כי לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה על בית המשפט לבחון האם חומר הראיות שנאסף מבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט אינו נדרש בשלב המעצר לשאלות של מהימנות עדים או למשקלן של העדויות, אלא אם כן התרשם כי מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין (ראו בש"פ 7908/08 אבו סלאח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (טרם פורסם, 23.9.2008)). לפיכך, אין די בסתירות עליהן מבקש להצביע העורר בגרסת המתלוננת כדי לשלול את מסקנתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו. לאחר שעיינתי בעיקרי חומר הראיות שהוצגו בפני על ידי המשיבה, דומה בכל הזהירות הנדרשת בשלב זה, כי הסתירות הנטענות אינן מכרסמות בראיות לכאורה במידה השוללת בסיס סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 3625/97 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5-6 (לא פורסם, 18.6.1997); בש"פ 7154/01 מדינת ישראל נ' קראג'ה (לא פורסם, 17.9.2001)).

6.        אשר למסוכנותו של העורר. כתב האישום מגולל מסכת קשה של מעשים מיניים חוזרים ונשנים שביצע העורר לכאורה לאורך כשבע בשנים בילדה צעירה, תוך שהוא מנצל את קירבת המשפחה ביניהם ואת תלותה הנפשית בו. משנמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעשים אלה המיוחסים לעורר, הם מלמדים על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו כמי שאינו מסוגל, לכאורה, לשלוט בדחפיו. העובדה כי חלפו כשש שנים מאז שביצע את המעשים המיוחסים לו עומדת אמנם לזכותו, וכך גם העובדה כי לא הואשם מאז בביצוע עבירות מין נוספות. יחד עם זאת, דפוסי החשיבה המעוותים של העורר באשר למערכת היחסים שניהל כביכול עם המתלוננת, מקימים יסוד ממשי להערכה כי נשקפת ממנו מסוכנות וכי יש להגן על ציבור הקטינות מפניו. מתסקיר שירות המבחן עולה כי העורר מתקשה להבין את משמעות הפגיעה שגרם למתלוננת ואת השלכותיה של מערכת יחסים מינית בין אדם בוגר לקטינה. לפי תפיסתו, כך צוין, מדובר היה במערכת יחסים שהתאפיינה בהדדיות וברצון משותף, והוא נוטה להשליך את האחריות להתנהגותו המינית על המתלוננת. עוד צוינה בהקשר זה התרשמותו של שירות המבחן לפיה מדובר באדם המרוכז בצרכיו, מאופיין בעיוותי חשיבה משמעותיים, ומתקשה לגלות אמפטיה כלפי המתלוננת. כפי שצוין מודה העורר בקיומה של מערכת יחסים מינית בינו ובין המתלוננת ובחלק מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אך הוא שב ומדגיש את אופיים ההדדי של היחסים ואת יסוד ההסכמה שעמד בבסיסם, תוך התעקשות על כך שהמעשים החלו לאחר שמלאו למתלוננת 14 שנים. שעת הראיות בתיק זה תגיע וגרסת המערער כמו גם גרסת המתלוננת ייבחנו כנדרש. אך לעת הזו די אם אומר כי לא שוכנעתי שהעורר הפנים את חומרת המעשים המיוחסים לו - אף לא באותו חלק שבו הוא מודה - באופן המפחית את החשש להישנות המעשים. בשים לב לכל אלו, נחה דעתי באשר להערכתו של שירות המבחן לפיה לא ניתן לשלול סיכון לביצוע עבירות מין נוספות מצד העורר כלפי קטינות בעתיד.

7.         בית משפט קמא הדגיש את ייסורי הנפש העלולים להיגרם למתלוננת כתוצאה משחרורו של העורר לחלופת מעצר ונתן לכך משקל נכבד בהחלטתו. ראוי לציין כי אילו היה שיקול זה עומד לבדו, יתכן שלא היה בו די כדי להצדיק את מעצר העורר עד לתום ההליכים. אולם לשיקול זה יש בהחלט מקום כשיקול במניין השיקולים שעל בית המשפט לבחון וכפי שהודגש בפסיקתו של בית משפט זה, החשש לפגיעה בשלום הציבור וביטחונו "אינו כולל בחובו רק פגיעה פיזית אפשרית מצד הנאשם, אלא הוא משתרע גם על פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקורבן העבירה כתוצאה משחרור הנאשם. חשש זה קיים בעיקר לגבי קורבן עבירה מינית" (בש"פ 351/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.1.1999); כן ראו: בש"פ 1334/98 פלונים נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 9.3.1998); בש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלונים, פסקה 3 (לא פורסם, 10.1.1999); בש"פ 6051/00 מור-חי (מזרחי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2000); בש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.4.1999)). בענייננו אין זה השיקול היחיד, אך הוא מקבל משנה תוקף נוכח הערכת שירות המבחן הקובעת כי "במסגרת שחרורו לחלופת מעצר בית בקרב משפחתו עלול [העורר] להמשיך בהתנהגות בעלת מאפיינים של פגיעה נפשית נוספת במתלוננת, ואנו מתקשים להעריך עד כמה יוכלו דודתו ובנה לעמוד בלחצים השונים מצד [העורר] ומצד המשפחה המורחבת". הערכתו זו של שירות המבחן באשר למצבה הנפשי של המתלוננת ובאשר ליכולתם של המפקחים המוצעים לעמוד בלחצי המשפחה המורחבת, אכן מצדיקה להביא במניין השיקולים הצריכים לעניין את הפגיעה במצבה הנפשי של המתלוננת (למשקל שיש לייחס להמלצות שליליות בתסקירו שירות המבחן ראו: בש"פ 7593/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (טרם פורסם, 24.10.10); בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (טרם פורסם, 21.9.2010)). בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי במקרה דנן אכן אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"א באדר ב' התשע"א (27.3.2011)

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גר

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: